קברים בארץ ישראל

בתקופה הכאלקוליתית (4000 לפני הספירה) נטמנו עצמות המת, שנאספו לאחר התפוררות הגווייה, בגלוסקמה עשויה חרס או אבן, והגלוסקמאות הושמו במערות קבורה.

בתקופת הברונזה הקדומה (האלף השלישי לפסה"נ) נהגו לקבור את המתים מכמה וכמה דורות במערות שליד היישובים; שרידי שלדים שנקברו קודם לכן הוסטו הצידה כדי לפנות מקום למתים חדשים, והקבורה במערה נמשכה עד שלא היה מקום לעצמות נוספות.

בתקופת הברונזה התיכונה (2000-2200 לפני הספירה) נהגו לקבור בקבר עמוק, חצוב בסלע, את גווייתו של נפטר אחד, או לבנות גל אבנים (הנקרא רוגם או דולמן) מעל לקבר רדוד.

בתקופת הברונזה התיכונה והברונזה המאוחרת (1200-2000 לפני הספירה) קברו את המתים במערות טבעיות, בקברים שנחצבו במיוחד לצורך זה ואף בקברים לנפטר אחד, שנכרו בשטחים פנויים בתוך העיר. תינוקות נהגו לקבור בכדים גדולים, שנטמנו מתחת לרצפות בתי המגורים.