הקבורה

חובת הקבורה חלה על היורשים, ואם אין יורשים, מוטלת חובה זו על הציבור כולו. אפילו אם המנוח עצמו לא רצה להיקבר, חייבים היורשים לקברו. במשך הדורות התפתח בקהילות מוסד הקרוי "חברה קדישא" כדי לדאוג לצורכי הקבורה. החברים במוסד זה עבדו בלי שכר, משום שמצווה גדולה היא לעזור להביא מת לקבורה. חז"ל כינו מצווה זו "חסד של אמת", כי העושה אותה אינו יכול לצפות לשום גמול, שהרי מקבל החסד הוא מת. להימנות עם אנשי ה"חברה קדישא" נחשב לכבוד, ובקהילות רבות הייתה החברות לפי משפחות: בן אחרי אביו ובת אחרי אמה. גם היום יש חברות כאלו במקומות רבים, לרבות מדינת ישראל, אבל כאן הן נתונות בפיקוח משרד הדתות. בארצות־הברית רק הקהילות האורתודוקסיות (אדוקות) מחזיקות חברות אלו, ורוב הקהילות משתמשות בשירותי הקבורה שמספקות חברות מסחריות.

הקבורה נזכרת בתורה, והאגדה מספרת, שכאשר נהרג הבל, לא ידעו הוריו, אדם וחוה, מה לעשות בגופה, עד שבא עורב וחפר חור באדמה כדי לקבור ציפור שמתה. גם מסופר בתורה איך אברהם אבינו קנה חלקת אדמה בחברון כדי לקבור את שרה אשתו. אותה חלקה, ומערת המכפלה שבה, הייתה למקום קבורה לכל המשפחה, ויעקב, נכדו של אברהם, השביע את בנו יוסף, שיעלה את גופתו ממקום מיתתו במצריים חזרה לא"י, ויקבור אותו עם אבותיו.

לפי הדין היהודי אסור לשרוף את הגופה, אלא חייבים להביא אותה לקבורה באדמה, כי האדם "יסודו מעפר וסופו לעפר".

התנועה הרפורמית הנהיגה שריפת הגופה, אבל לפי היהדות האורתודוקסית דבר זה אסור.